ביקורת: פשעים ועבירות קלות (1989)

כמו כל הסרטים הגדולים של וודי אלן, גם "פשעים ועבירות קלות" נולד מתוך סינתזה. הגדוּלה של אלן כבמאי קולנוע טמונה ביכולת שלו לקחת רעיונות קיימים מתוך יצירות ישנות – ספק מחווה, ספק גניבה – ולהרכיב מהם באורח פלא יצירה מקורית ורעננה. מאז "שחק אותה, סם", שהעז לגעת בטקסט המקודש של "קזבלנקה" ועד "חצות בפריז", שהוא כל כולו תרגיל בניימדרופינג, וודי אלן יודע איך לסחוט לטובתו את לימוניהם של אחרים.

משום מה, בניגוד לכל היגיון בריא, התוצאה הסופית לא מרגישה כמו מנה עבשה של אטריות מחוממות, אלא כמו יצירה חדשה ובלעדית שנושאת את טביעת אצבעותיו של אלן מתחילתה ועד סופה. אל תבינו אותי לא נכון, אני לא רואה כאן שום טעם לפגם. להפך, היכולת הייחודית של וודי אלן ליצור מתוך סינתזה היא בדיוק מה שהופך אותו לאחד מיוצרי הקולנוע הגדולים של דורו: כל אחד יכול לגנוב, אבל לא כל אחד יכול לחמוק בלי עונש.

במקרה של "פשעים ועבירות קלות", לא צריך להתאמץ יותר מדי כדי לזהות את מרכיבי הסינתזה. הסיפור הבסיסי שאוב מתוך "החטא ועונשו" של דוסטויבסקי, מבנה העלילה נלקח מ"אנה קארנינה" של טולסטוי, ההומור מתבסס כמו תמיד על הנוסחה של האחים מרקס ולאורך הסרט מוקרנים – פשוטו כמשמעו – לא מעט קטעים מתוך סרטי תור הזהב של הוליווד. וודי אלן מצליח למזג בהצלחה בין הקלישאות המיושנות של הספרות הרוסית לבין הסגנון הקולנועי שלו עצמו: מצד אחד, תהיות קיומיות על טבע העולם נוסח רודיון רסקולניקוב וקוסטיה לוין; מצד שני, צרות רומנטיות בחברה הגבוהה של ניו יורק נוסח "הרומן שלי עם אנני" ו"מנהטן".

הכישרון הנדיר שמאפשר לוודי אלן לבנות יצירה גדולה מסך כל חלקיה מגיע לשיאו בסצנה אחת לקראת סוף הסרט, שהיא ללא ספק הסצנה הטובה ביותר ב"פשעים ועבירות קלות" ואולי גם בכל הפילמוגרפיה של אלן. ג'ודה רוזנטל (מרטין לנדאו) כבר חיסל את דולורס (אנג'ליקה יוסטון) כדי למנוע ממנה לחשוף את הרומן ביניהם, אבל ייסורי המצפון לא נותנים לו מנוח. המשבר המוסרי של ג'ודה מוביל אותו בחזרה אל בית ילדותו, שם הוא רואה לנגד עיניו – מעבר למפתן הדלת – את בני משפחתו ישובים סביב שולחן ליל הסדר. הם כבר הלכו לעולמם לפני שנים רבות, אך כעת ג'ודה צופה שוב באביו ובדודתו מנהלים את הוויכוח הפילוסופי הקבוע שלהם על אלוהים, על האדם ועל טבע העולם.

ג'ודה המיוסר מתפרץ לתוך השיחה ושואל: "ואם אדם מבצע פשע, אם הוא רוצח?" לאחר רגע של מחשבה, אביו של ג'ודה – או ליתר דיוק, הזיכרון של אביו של ג'ודה – נותן לו את התשובה שממנה חשש: "בדרך כזאת או אחרת, הוא ייענש". זאת סצנה מרתקת, עמוקה, מרגשת, מצחיקה ומעוררת מחשבה – והיא נגנבה בלי בושה מ"תותי בר" של אינגמר ברגמן. כיאה לגנב מהמעלה הראשונה, וודי אלן נותן לגניבה פרשנות משלו: הוא מחבר בין הפרספקטיבה הסקנדינבית המרוחקת של ברגמן לבין המשפחתולוגיה היהודית האמוציונלית שלו עצמו, חיבור שחוזר שוב ושוב לאורך הפילמוגרפיה המפוארת של אלן.

בשנת 1989, כשהוא כותב ומביים את "פשעים ועבירות קלות", וודי אלן נמצא בשיאו היצירתי: קצת אחרי "חנה ואחיותיה", קצת לפני "בעלים ונשים". טובי השחקנים של הוליווד עומדים לרשותו, והוא משכיל להקיף את עצמו בקאסט אידיאלי: מרטין לנדאו, אנג'ליקה יוסטון, אלן אלדה וגם מיה פארו (שמגלמת כאן תפקיד שנתפר למידותיה ומחמיא לכישוריה, מה שאי אפשר לומר על כל הסרטים שלה עם וודי אלן).

המיומנות והביטחון העצמי של אלן מאפשרים לו לספר את הסיפור בצורה אקונומית יותר מאי פעם. אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך, בעיניי, היא הופעתו הקצרה של ג'ק רוזנטל (ג'רי אורבך). ברגע השפל שלו, כשדולורס מאיימת להרוס את חייו, ג'ודה נאלץ לפנות אל אחיו המנוכר ג'ק. כבר בפעם הראשונה שבה שני האחים לבית רוזנטל מופיעים יחדיו על המסך, וודי אלן מגדיר במפורש את עמדותיהם הסותרות: לג'ק יש שיער שחור ומעיל שחור, לג'ודה יש שיער לבן ומעיל לבן. תוך כדי השיחה ביניהם, שעוסקת בכלל בדולורס ובניסיון להשתיק אותה, אלן מעביר לנו בעזרת קומץ רמיזות וחצאי-משפטים את סיפור הרקע המשפחתי. כל כך מעט מילים אומרות לנו כל כך הרבה על מערכת היחסים הרעילה והתלותית בין שני האחים.

במקביל להתדרדרות המוסרית של ג'ודה רוזנטל, "פשעים ועבירות קלות" עוקב גם אחרי ההתדרדרות הכללית של קליף סטרן (וודי אלן). לכל אורך הסרט, אלן משחק שוב ושוב עם הפער בין ג'ודה חסר העכבות לבין קליף ההססן. באנגלית קוראים לזה Juxtaposition, טכניקה ספרותית ערמומית שמציבה שני אלמנטים אחד לצד השני כדי להמחיש את ההבדלים או את הדמיון ביניהם. בצורה הזאת, וודי אלן מסוגל לחקור את דמויותיו גם בלי דיאלוגים ובלי דימויים ויזואליים: הקאט לבדו מכיל בתוכו את כל הסיפור.

מה כתבו על הסרט בזמן אמת?
"'פשעים ועבירות קלות' מספר את הסיפור שלו בעזרת מה שוודי אלן מכנה ריאליזם, ומה שאחרים עשויים לכנות אירוניה קודרת. הוא גם עושה את זה בעזרת המון הומור. מלבד וודי אלן, מי עוד מסוגל ליצור סרט שבו המידה הטובה נענשת, הרשעות זוכה לפרס ויש גם הרבה צחוק – צחוק כמעט חתרני – ברגעים המזעזעים ביותר?"
- רוג'ר איברט, "Chicago Sun-Times"

אם לג'ודה יש את אחיו העבריין ג'ק – אז לקליף יש את אחותו הגרושה ברברה (קרוליין ארון). מיד לפני שג'ודה מבקש את עזרתו של ג'ק, למשל, אנחנו שומעים יחד עם קליף על הדייט הלא-מוצלח (בלשון המעטה) של אחותו ברברה. התהום הפעורה בין ג'ודה לבין קליף מדברת בעד עצמה: האחים סטרן מתחלחלים ביחד מהצד השפל, המעוות והאלים במיניות האנושית – והאחים רוזנטל רוקמים ביחד קנוניה פלילית כדי להיפטר מאישה מאוהבת. הדייט הכושל של ברברה, דרך אגב, מגלה לנו כבר בתחילת הסרט את המסקנה הבלתי-נמנעת של סופו: העולם הוא מקום מנוכר שבו אנשים טובים סובלים על לא עוול בכפם ואנשים רעים לא משלמים שום מחיר על מעשיהם.

בדיוק כמו טולסטוי, שמפגיש בין אנה קארנינה וקוסטיה לוין פעם אחת בלבד לקראת סוף הרומן, כך גם וודי אלן מתגבר על הפיתוי להפגיש בין ג'ודה לבין קליף עד לסצנה האחרונה ממש. מהרגע הראשון, שני הגיבורים של "פשעים ועבירות קלות" מתקיימים שניהם באותה חברה גבוהה מצומצמת ודביקה: הגיס של קליף, אחיה של אשתו הפריג'ידית (ג'ואנה גליסון), הוא הרב החביב בן (סם ווטרסטון) שהולך ומאבד את ראייתו; ג'ודה הוא רופא העיניים שמלווה את בן בדרכו אל העיוורון.

כיאה לסרט שעוסק בנישואים – ג'ודה בוגד ומצליח להציל את נישואיו, קליף מנסה לבגוד ומאבד גם את אהובתו וגם את אשתו – הפגישה הראשונה והאחרונה בין שני גיבוריו מתרחשת בחתונה. אבי הכלה הוא הרב בן, שבינתיים כבר נעשה עיוור לחלוטין (כאמור, בעולמו של וודי אלן אנשים טובים סובלים על לא עוול בכפם). השיחה בין ג'ודה לבין קליף ממחישה לא רק את הפערים העמוקים ביניהם, אלא גם את הסוד המשותף שהם חולקים. ג'ודה נטש את כל עקרונותיו ולכן השיג את כל מה שרצה; קליף נשאר נאמן לעצמו ולכן איבד הכול; אולם כעת שניהם יודעים את האמת האפלה על טבע העולם. ג'ודה אומנם חוזר הביתה עם אשתו האוהבת בזמן שקליף נותר בבדידותו, אבל העונש האמיתי של שניהם טמון בעצם ידיעת האמת.

כך לפחות טוען אביו של ג'ודה, באותה סצנה נהדרת סביב שולחן ליל הסדר, כשהוא מתווכח עם אחותו הציניקנית. "ואם כל האמונה שלך שגויה? מה אז? מה?" היא שואלת. אבא של ג'ודה עונה לה בלי היסוס: "אני עדיין אחיה חיים טובים יותר מכל הספקנים". בסיום של "פשעים ועבירות קלות" אנחנו מגלים שזהו גורלם המשותף של ג'ודה ושל קליף: נגזר עליהם להימנות על הספקנים.