ביקורת: "רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת" (2025)

במגזין קולנוע שהוקם כדי להפנות זרקור אל תור הזהב של הוליווד, עצם הרעיון לכתוב ביקורת על סרט שיצא לאקרנים לפני שבוע עלול להותיר רושם חמוץ של סנדלי שורש באולם נשפים. אם תרצו, ספר קומיקס בספריית הבודליאנה. אם תרצו, קותלי חזיר על שולחן ליל הסדר. אם תרצו, גופה מגואלת בדם שבתוכה נעוץ פגיון שטני על בימת הכנסייה.

ובכל זאת, כמו בלשים טובים, כעת עלינו להפנות את הזכוכית המגדלת שלנו אל סרטו החדש של ריאן ג'ונסון, "רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת". בסרט השלישי בסדרת "רצח כתוב היטב", בדיוק כמו בשני הפרקים הקודמים, הבלש הפרטי בנואה בלאנק (דניאל קרייג) נשלח לחקור רצח מסתורי בתוך קבוצה מצומצמת של חשודים מיידיים. את מקומן של האחוזה המבודדת והאי המבודד ממלאת הפעם כנסייה מבודדת. את מקומן של עלמות החן אנה דה ארמס וג'אנל מונה ממלא הפעם עלם החן ג'וש או'קונור, שמגלם פרח כמורה תמים ואידיאליסט.

כמיטב המסורת הקצרה של סדרת "רצח כתוב היטב", גם הפעם ריאן ג'ונסון מגייס לשירות מילואים את מיטב השחקנים המוכשרים-אך-חסכוניים שהוליווד יכולה להציע: ג'וש ברולין, גלן קלוז, מילה קוניס, תומאס היידן צ'רץ', קרי וושינגטון, ג'רמי רנר ואנדרו סקוט (שכבר פגש את הכנסייה הקתולית בתור הכומר מ"פליבג" ואת עולם החקירות בתור פרופסור מוריארטי מ"שרלוק").

בפרפרזה על הציטוט ההוא של אייל שני, התוצאה הסופית היא לא הצלחה ענקית ולא התרסקות איומה. ריאן ג'ונסון משכיל להימנע מהטעויות של "רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית" – שלא הרגיש כמו יצירה רצינית, אלא כמו פארודיה עם דמויות חד-מימדיות וסוף צפוי להחריד – אבל לא מצליח לשחזר את הקסם של הסרט הראשון בסדרה. ממרחק השנים קל לשכוח, אבל אי אז בשנת 2019 ג'ונסון הצליח לעורר לחיים את הז'אנר הבלשי המנומנם עם "רצח כתוב היטב" הראשון, ששילב במיומנות בין הנוסחה הבלשית הלעוסה מתחילת המאה ה-20 לבין ביקורת עוקצנית על החברה האמריקאית בתחילת המאה ה-21.

על הנייר, הסרט החדש עומד בכל הקריטריונים: העלילה שוב סבוכה ומפותלת, הדמויות שוב מסתירות סודות מעברן, הבלש שוב מגיע לפתרון מפתיע ומחוכם, חיצי הלעג שוב מופנים לטרנדים העדכניים שמסעירים את אמריקה. בניגוד לשני הסרטים הקודמים, הפעם ג'ונסון אפילו מעלה כמה שאלות פילוסופיות עמוקות על אמונה ונחמה. ובכל זאת, אי אפשר להימנע מהתחושה שמשהו חסר. כדי להסביר איפה בדיוק נכשל "רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת", אנחנו צריכים להתחיל בכלל בתעלומה אחרת: תחילה עלינו לפענח את סוד המשיכה של הז'אנר הבלשי.

הסיבה שהתעקשתי לכתוב כאן בהרחבה על הסרט הטרי – תוך עבירה בוטה על הצהרת הכוונות של המגזין – היא כדי לנצל את ההזדמנות לשיחה עמוקה יותר על תעלומות רצח בדיוניות. לצד הקולנוע הקלאסי של הוליווד, הספרות הבלשית היא ללא ספק האהבה הגדולה ביותר של כותב שורות אלה. במחשבה שנייה, אולי "אהבה" היא לא המילה הנכונה: מדובר בהתמכרות. אתה מתחיל עם שאכטה קטנה של אגתה כריסטי לפני השינה, מתדרדר בהדרגה לחומרים כבדים יותר כמו נאיו מארש או דורותי ל. סיירס ועד מהרה מוצא את עצמך מזריק לווריד את הרעל הממכר של אלרי קווין.

סרטו החדש של ריאן ג'ונסון, בהחלטה מפתיעה ולא-מי-יודע-מה מסחרית, הוא מתחילתו ועד סופו מחווה לתת-ז'אנר נשכח של הספרות הבלשית. לא רק פרשיות רצח באופן כללי; לא רק תעלומות Whodunnit ("מי-עשה-את-זה") עם קבוצה סגורה של חשודים בלוקיישן אחד; לא רק חקירות מסובכות עם בלש מבריק ועוזר קצת-פחות-מבריק. הפעם ריאן ג'ונסון החליט להתעסק עם הגביע הקדוש של הספרות הבלשית: החדר הנעול.

אם לחזור למטאפורה הנרקוטית, אפשר לומר שתעלומות חדר נעול נמצאות איפשהו בין קראק להרואין. זהו תת-ז'אנר של הנוסחה הבלשית הקלאסית שעוסק ברציחות בלתי אפשריות שנוגדות את כל חוקי ההיגיון: הקורבן נמצא ללא רוח חיים בזירת רצח סגורה שלא מאפשרת לאף אחד להיכנס פנימה או לצאת החוצה. למרות שלעיתים קרובות מדובר בחדר נעול – פשוטו כמשמעו – תעלומות חדר נעול יכולות להתרחש בכל לוקיישן אפשרי (או ליתר דיוק, בכל לוקיישן בלתי אפשרי). מטבע הדברים, זהו האתגר האולטימטיבי עבור כל בלש בדיוני. בתעלומת חדר נעול, הבלש לא נדרש לפענח רק את זהותו של הרוצח, אלא גם את שיטת הרצח עצמה: איך לעזאזל הוא עשה את זה?

תעלומות חדר נעול היו שם מההתחלה, עוד מ"הרציחות ברחוב מורג" של אדגר אלן פו, הסיפור הבלשי הראשון בהיסטוריה. ארתור קונאן דויל תרם את תרומתו המכובדת לז'אנר עם "הרפתקת הרצועה המנוקדת", אחד הסיפורים המשובחים ביותר של שרלוק הולמס וד"ר ווטסון. המגנום אופוס של אגתה כריסטי ושל יציר כפיה הרקול פוארו, "רצח רוג'ר אקרויד", משתייך גם הוא במידה רבה לז'אנר החדר הנעול.

אבל עם כל הכבוד לאדגר אלן פו, ארתור קונאן דויל ואגתה כריסטי, האיש שמזוהה יותר מכל תעלומות חדר נעול הוא הסופר האמריקאי ג'ון דיקסון קאר (1906-1977). לאורך הקריירה הספרותית הענפה שלו, קאר כתב עשרות תעלומות חדר נעול שסיפקו אינספור הסברים שונים ומשונים לאותה חידה אלמותית. יצירתו המפורסמת ביותר של קאר היא הרומן הבלשי "The Hollow Man" משנת 1935, שיצא לאור בארצות הברית תחת השם החלופי "The Three Coffins" וטרם תורגם לעברית. לקראת סופו של הרומן, ג'ון דיקסון קאר אף שובר את הקיר הרביעי ונותן לבלש הבדיוני שלו – ד"ר גדעון פל – לשאת הרצאה מפורטת ומנומקת על כל הפתרונות האפשריים לתעלומת חדר נעול.

וזה מביא אותנו בחזרה אל "רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת", שמרגיש לפעמים כמו מכתב מעריצים לג'ון דיקסון קאר. פרשיית הרצח שאותה חוקר בנואה בלאנק, ואת זה אפשר לומר גם בלי להסתכן בספוילרים, היא תעלומת חדר נעול קלאסית. למעשה, באמצע הסרט בלאנק לוקח הפסקה מהעלילה המסועפת ומתחיל לצטט בפני שאר הדמויות את ההרצאה המפורסמת של ד"ר פל. בהמשך מתגלה שגם פתרון התעלומה – שוב, בלי ספוילרים – קורץ לספרו של קאר. זה לא נגמר שם: בשלב מסוים במהלך הסרט אפילו מופיע עותק פיזי של "The Hollow Man" שחוזר אחר כך למלא חלק משמעותי בעלילה.

בשנת 2025 כמו בשנת 1935, הספרות הבלשית היא תופעה קולנועית וטלוויזיונית במימדים גלובליים: מ"רק רציחות בבניין" עם מרטין שורט וסטיב מרטין, דרך "המעון" של נטפליקס ועד ל"רצח באוריינט אקספרס" של קנת בראנה. על המסך הגדול ועל צג הטלוויזיה, בחנויות של סטימצקי ובאפליקציות של קינדל, אנחנו יכולים למצוא אינספור וריאציות מוצלחות יותר או פחות של השאלה הקלאסית מי-עשה-את-זה.

אבל ההצלחה של הז'אנר הבלשי לא טמונה בשאלה מי-עשה-את-זה, לא באחותה איך-עשה-את-זה ואפילו לא בבת דודתן למה-עשה-את-זה. הלב הפועם של תעלומת הרצח הוא לא הטוויסט המפתיע, הבלש המבריק או הרוצח המתוחכם – אלא החשודים. כשהוא במיטבו, הז'אנר הבלשי לוקח את המשרתים, האדונים, העשירים, הפועלים, המהגרים, השוטרים, העבריינים, הכפריים והעירוניים – ומכניס את כולם לתוך לוקיישן סגור אחד. פעם זאת אחוזה מבודדת ופעם רכבת תקועה בשלג, פעם בניין דירות במנהטן ופעם אי בודד. תעלומת רצח באה לספר לנו משהו חדש על טבע האדם ועל החברה שבה אנחנו חיים. בכל פעם מחדש, השאלה המרתקת ביותר היא איך-לעזאזל-הם-הולכים-להסתדר-אחד-עם-השני.

זה נכון גם לגבי "The Hollow Man" של ג'ון דיקסון קאר, שהוא לא רק הרצאה טכנית על דרכים אפשריות לבצע רצח בלתי אפשרי, אלא בראש ובראשונה סיפור אנושי על בגידה, על נקמה ועל האלימות החייתית שמסתתרת מתחת למהוגנות הג'נטלמנית. במקום שבו ג'ון דיקסון קאר מצליח לספר סיפור על דמויות עמוקות עם מניעים משכנעים ודילמות מורכבות, ריאן ג'ונסון גולש למחוזות הקריקטורה.

לכל אורכו של "רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת", ובמיוחד לקראת סופו, ג'ונסון מקריב את ההיגיון הפנימי של הדמויות על מזבח השעשוע האינטלקטואלי של התעלומה. למרות הקאסט המפואר שעומד לרשותו, הוא כמעט ולא מקדיש זמן למריבות ולתככים בין הנפשות הפועלות. ניכר שג'ונסון לא באמת מתעניין בדמויות שלו. במקום לרדת לעומקם של החשודים, הקורבן, הרוצח או הבלש, הוא מעדיף לספק לנו הסברים מפורטים ומדוקדקים על ההיסטוריה של תעלומות החדר הנעול. כשהוא נזכר סוף סוף לתת רגעים אנושיים לכומר הצעיר ג'אד דופלנטיסי (ג'וש או'קונור) או לנזירה מרתה דלקרואה (גלן קלוז), אי אפשר להימנע מהתחושה שהוא בסך הכול מנסה לצאת ידי חובה.

בסוף הסרט, כאשר מתגלה פתרון התעלומה, ג'ונסון מנסה לטאטא הצידה רשימה ארוכה של חורים בעלילה. במקרה של כל אחד ואחד מאותם חורים משוועים, הבעיה היא לא בהיגיון העלילתי אלא בהיגיון הפנימי של הדמויות. ג'ונסון מצליח לתת תשובות משכנעות לכל השאלות הטכניות והלוגיסטיות של מזימת הרצח המפותלת והווירטואוזית, אבל שוכח לענות על השאלה החשובה ביותר: למה שהרוצח יתאמץ כל כך כדי להוציא לפועל את התוכנית הגרנדיוזית הזאת?

הסרט אומנם מספק לקהל תירוץ קלוש כדי להצדיק את עצם קיומה של התעלומה, אבל זה לא מספיק. ביציאה מאולם הקולנוע, אי אפשר להימנע מהתחושה שאפשר היה לוותר על המזימה המסובכת, הלהטוטנות המופרזת והקפיצות הלוגיות הרשלניות. חבל שהרוצח לא שמע לעצתו האלמותית של סת' גרין מ"אוסטין פאוורס": פשוט תוציא את האקדח ותירה לו בראש.