כשהייתי ילד קטן, ההורים שלי היו לוקחים אותי בכל יום שישי לסיבוב בסניף המקומי של בלוקבסטר. כפר סבא הייתה אז עיר מנומנמת, אפילו יותר מהיום, ומבחינתי זאת הייתה האטרקציה המופלאה ביותר בסביבה: למעלה נורות פלורסנט בוהקות, למטה שטיח רצפה מטונף וביניהם שורות על גבי שורות של דיסקים צבעוניים באריזות פלסטיק דביקות. בשביל ילד בן חמש, החנות הקטנה של בלוקבסטר הייתה הדבר המרגש ביותר בעולם – טוב, אולי חוץ מהגלידרייה מעבר לכביש.
זה היה קצת אחרי עידן קלטות הווידאו וקצת לפני עידן ה-VOD. בדיעבד, זה היה הרגע האחרון בהיסטוריה שבו היינו חייבים לצאת מהבית כדי לצפות בסרטים. הברקוד של בלוקבסטר תפס את מקומו את כרטיס הקולנוע – מבלי לדעת שבקרוב מאוד תתפוס את מקומו הסיסמה לנטפליקס. אני, מן הסתם, לא ידעתי את כל זה. בשלב הזה אפילו לא ידעתי לקרוא. ההורים שלי היו בוחרים את הסרט, מושיבים אותי על הספה בסלון ומפעילים את ה-DVD. היום אני כבר מבין שהם פיתחו שיטה מושלמת לקבל שעתיים של שקט מהילדים בסופי השבוע: שטיח מטונף, נורות פלורסנט, אריזת פלסטיק דביקה, גלידה, DVD, שקט.
תאמינו או לא, אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שצפיתי ב"הנסיכה הקסומה". מכל בחינה אחרת, זה היה סתם עוד יום שישי רגיל בחייו המונוטוניים של ילד בן חמש. יש לנו נטייה טבעית להתגעגע לשנות הילדוּת שלנו, אבל עמוק בפנים אני יודע שהעבר היה תקופה מאוד משעממת. אם תשתעמם מספיק זמן, ייתנו לך טושים ודפים לצביעה. אם תתחיל להשתעמם גם מהטושים, ייקחו אותך לגן שעשועים. אם יירד גשם בחוץ, ייקחו אותך לסיבוב בבלוקבסטר.
שטיח, נורות, פלסטיק, גלידה, DVD, שקט – ואז פתאום סבא, נכד, חווה, כרצונך, פיראטים, סיציליאני, ענק, חרבות, קוראים לי איניגנו מונטויה, אתה הרגת את אבי, היכון למות!
הייתי רוצה להגיד לכם שהפעם הראשונה שצפיתי ב"הנסיכה הקסומה" שינתה לי את החיים, שקפצתי על הספה מרוב התרגשות והכרזתי בקול רם שהקולנוע הוא הדבר הכי מופלא בעולם. אבל זאת לא האמת. מכיוון שהייתי ילד בן חמש, פשוט ביקשתי מההורים שלי לראות את "הנסיכה הקסומה" שוב. ושוב. ושוב. כשהיינו צריכים להחזיר את הדיסק לבלוקבסטר, מיהרתי לספרייה כדי למצוא את הספר של "הנסיכה הקסומה".
הפעם הבאה שראיתי את הסרט, אני חושב, הייתה בגיל עשר או אחת עשרה. עד אז כבר התחיל עידן ה-VOD והכול נהיה יותר פשוט. צפיתי ב"הנסיכה הקסומה" גם בגיל שתים עשרה, ובגיל ארבע עשרה, ובגיל עשרים, ולמען האמת – גם לפני חודשיים. בתקופות מסוימות ידעתי לדקלם בעל פה חלקים שלמים מהסרט, ולמען האמת – כנראה שאני יכול לדקלם חלקים שלמים מהסרט גם עכשיו.
אם הייתם שואלים אותי בגיל חמש, הייתי אומר לכם ש"הנסיכה הקסומה" הוא הסרט של וסטלי ואיניגו מונטויה. מתישהו לאורך הדרך הבנתי שזה בעצם של הסרט של התסריטאי ויליאם גולדמן והבמאי רוב ריינר. כשהתחלתי להתעניין בקולנוע בצורה יותר רצינית, ישבתי לקרוא את כל התסריטים של ויליאם גולדמן ולצפות בכל הסרטים של רוב ריינר. ככה הכרתי את "מיזרי" ואת "כשהארי פגש את סאלי" ואת "אני והחבר'ה" (סרט שאותו ראיתי בפעם הראשונה בגיל הרבה יותר מבוגר, ובכל זאת תמיד גורם לי להרגיש כאילו אני שוב ילד קטן).
רוב ריינר מת השבוע, באחוזה המפוארת שלו בהוליווד, בנסיבות נוראיות שאני מעדיף לא להעלות על הכתב. זה אולי יישמע לכם קצת מוזר, בהתחשב בעובדה שלא פגשתי אותו מעולם, אבל בימים האחרונים אני מסתובב בעולם בתחושה שאיבדתי חבר ותיק. זה לא נכון שלא הכרתי את האדם עצמו, אבל הסרטים שלו מלווים אותי מגיל חמש ועד היום. לאורך השנים הוא העניק לי שעות על גבי שעות של הרפתקאות מרגשות, מותחות, מצחיקות ומסעירות.
אם אתם שואלים אותי, כוח העל של רוב ריינר כבמאי קולנוע היה הילדותיות שלו. אחרי הכול, יש סיבה שילדים בני חמש מגיבים ככה ל"הנסיכה הקסומה". אנחנו נוהגים לדבר על ילדותיות כתכונה שלילית, אבל בעיניי היא אחד הכלים החשובים ביותר עבור כל במאי קולנוע – ואולי בעצם עבור כל אמן. אם אתה מעלים לגמרי את ההתרגשות הילדותית שלך, אתה מסוגל ליצור אך ורק סרטים כבדים ומבאסים עם חשיבות עצמית מופרזת. אם אתה מתמסר לחלוטין לצד הילדותי שלך, אתה מסוגל ליצור אך ורק סרטים מטופשים וקפריזיים שלא אומרים שום דבר אמיתי על החיים. הבמאים הגדולים באמת – ובעיניי אין בכלל שאלה שרוב ריינר משתייך לקטגוריה הזאת – תמיד ידעו איך למקם את הילדותיות שלהם בקונטקסט הנכון. זה נכון לגבי ג'ון פורד, זה נכון לגבי בילי ויילדר, זה נכון לגבי סטיבן ספילברג, זה נכון לגבי קלינט איסטווד וזה נכון לגבי ווס אנדרסון. יותר מכל אחד אחר, זה נכון לגבי רוב ריינר.
הוא ביים את הסרט הראשון שלו בהיותו בן 37, בגיל מאוחר יחסית, אחרי קריירה מצליחה בתור כוכב טלוויזיה. דווקא בתור מי שהחל את דרכו המקצועית עם יותר בגרות, בשלות וניסיון חיים מרוב הבמאים המתחילים, הוא תמיד הרשה לעצמו להיות ילדותי בדיוק במידה הנכונה. בסרטים הגדולים שלו – והייתה לו כמות בלתי נתפסת של סרטים גדולים – הוא הצליח לשמור בו-זמנית על השקפת העולם הילדותית ועל הפרספקטיבה המבוגרת המרוחקת. ב"אני והחבר'ה" הוא נותן לנו להישאב לתוך הרפתקת הנעורים, אבל לא מאפשר לנו לשכוח את הטרגדיה הבלתי נמנעת של ההתבגרות ושל המוות. ב"כשהארי פגש את סאלי" הוא מפזר לאורך העלילה קטעי ראיונות של זוגות מבוגרים, על מנת להזכיר לנו את הפער בין האהבה במציאות לבין הרומנטיקה ההוליוודית. ב"הנסיכה הקסומה" הוא מגדיל לעשות ומכריז במפורש שהסרט שאנחנו רואים הוא בסך הכול מעשייה בדיונית שמספר סבא גוזמאי לנכד הפתי שלו.
חבל שריינר לא זכה לקרוא את ההספדים המשתפכים שנכתבו עליו בימים האחרונים, ולו רק כי בעודו בחיים הוא לא קיבל את הכבוד שמגיע לו. גם בשיא ההצלחה האמנותית שלו, הוא אף פעם לא נחשב לאחד הבמאים הגדולים. הנטייה הטבעית של המבקרים, הקולנוענים וחובבי הקולנוע – ובהתאם לכך גם של האקדמיות והפסטיבלים – היא להעריץ את הבמאים המסוגננים עם השפה הוויזואלית האופיינית, השוטים המורכבים, תנועות המצלמה הבלתי אפשריות ותשומת הלב לפרטים הקטנים.
רוב ריינר, צריך להודות, מעולם לא הצטיין בהיבטים הטכניים של עבודת הבמאי. מהבחינה הוויזואלית, הסרטים שלו תמיד היו מאופקים, חסכוניים ופשוטים – ואולי אפילו קצת סגפניים. הוא קיבל החלטה עקרונית להיות במאי בלתי נראה; הוא בחר לספר את הסיפורים שלו דרך הדמויות ולא דרך המצלמה. הוא תמיד ביקש מהצופים להתמקד בהתרחשויות שעל המסך, ומעולם לא התפתה למשוך את תשומת הלב לעצמו. זאת כנראה הסיבה לכך שהוא מעולם לא הוזכר באותה נשימה כמו סטנלי קובריק, מרטין סקורסזה ופול תומאס אנדרסון.
ובכל זאת, אני חושב שהדור הבא של הקולנועים צריך לשאת את עיניו דווקא אל רוב ריינר. מרטין סקורסזה הוא אולי הגיבור שמגיע להוליווד, אבל לא הגיבור שהיא צריכה עכשיו. בתקופה שבה פחות ופחות סרטים מקוריים מצליחים לסחוף את הקהל, תעשיית הקולנוע חייבת להיגמל מהמרדף אחרי הגאונות הוויזואלית. אם ברצונה לעצור את האיום הקיומי של נטפליקס וטיקטוק, אין להוליווד ברירה אלא לחזור למקורות וללמוד מחדש כיצד לספר סיפור אפקטיבי. וכשזה מגיע לאומנות הסיפור, רוב ריינר הוא המורה הטוב ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
