על הרצפה מוטלת גופה מגואלת בדם. במרכז החדר, בין שעון האורלוגין העתיק לקמין העצים הדולק, מייבבת בבכי המשרתת הנאמנה. רב-המשרתים של האחוזה, הבאטלר המזדקן, דורש ממנה להתעשת על עצמה תכף ומיד. על השטיח הפרסי – כמובן שהרצפה מכוסה בשטיח פרסי – זרוקים פגיון משובץ יהלומים, אקדח מעלה עשן וכוס תה מורעלת. אשתו של המנוח מליטה את פניה בשתי ידיה, המאהבת הצעירה שלו מביטה מבעד לחלון, הקולונל המשופם מפזר האשמות לכל עבר. בפינת החדר, כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, עומד בלש צנום עם חליפת טוויד אפורה ומקטרת דולקת. במחשבה שנייה, אולי זה בעצם חוקר פרטי עם מעיל גשם וסיגריה חצי כבויה בזווית הפה. אם אתם מעדיפים, זה יכול להיות גם שוטר אפל ומתוסבך שבדיוק מדליק לעצמו סיגריית לאקי סטרייק.
אני יכול להמשיך עוד ועוד, אבל אתם כבר מבינים בדיוק על מה אני מדבר: כך נראית הקלישאה המקובלת של תעלומת הרצח הקלאסית. כמיטב המסורת של הז'אנר הבלשי, בין אם על המסך הגדול ובין אם על דפים מצהיבים של ספר בהדפסה זולה, אנחנו תמיד יודעים מראש למה לצפות: רשימה מתארכת של גופות, קבוצה מצומצמת של חשודים אקסצנטריים, שלל פיתולים מבלבלים בעלילה ומונולוג סיום אחד דרמטי שמסביר בפירוט את תוכניתו של הרוצח. אם בחרתם בבלש עם המקטרת, הוא צפוי להגיע לפתרון התעלומה על סמך כתמי הבוץ בכניסה לאחוזה, בדלי הסיגריה במאפרה ושעון הקוקייה המקולקל. החוקר הפרטי, לעומת זאת, הולך לגלות קונספירציה גדולה יותר ולהסתבך בפרשיית אהבים טראגית עם האלמנה הקטלנית. השוטר המתוסבך, מטבע הדברים, לא יחפש רק את התשובה לתעלומת הרצח המזעזעת – אלא גם את הפתרון לפרשייה המסתורית מעברו הטראומטי שלא נותנת לו מנוח.
למרות הקלישאות החוזרות, למרות המבנה העלילתי הקבוע, הז'אנר הבלשי הוליד לאורך השנים כמה מיצירות המופת הגדולות בתולדות הקולנוע. לכבוד צאתו לאקרנים של "רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת", הסרט השלישי בסדרת התעלומות של ריאן ג'ונסון, החלטתי לנצל את ההזדמנות כדי לחזור לחמש תעלומות רצח מופלאות מההיסטוריה של הוליווד. חמישה סרטים שלקחו כל אחד את הנוסחה הבלשית המיושנת – עם הגופה, הבלש והחשודים – וזיקקו ממנה יצירה מקורית שכמותה עוד לא ראינו מעולם. החל מהעיבוד הקולנועי המכונן של אגתה כריסטי, דרך אחד מסרטי הביכורים הטובים אי פעם ועד לכבשה השחורה בפילמוגרפיה של אלפרד היצ'קוק.
כדי שאוכל להסכים ביני לבין עצמי על חמישה סרטים בלבד, נאלצתי לוותר מראש על ז'אנרים שלמים כמו הפילם נואר או סרט המשטרה. ההגדרה שאליה נצמדתי – או לפחות ניסיתי להיצמד – היא יצירות קולנועיות שעוסקות בתעלומת רצח בלתי-פתורה ובניסיונות לפענח אותה. אין צורך לחשוש מספוילרים: מתוך כבוד לכללי הז'אנר הבלשי, לא תמצאו כאן שום רמזים מיותרים שיפריעו לחווית הצפייה. אז בלי הקדמות מיותרות ובלי הסברים נוספים, בואו נצא לדרך. או במילותיו של שרלוק הולמס: המשחק מתחיל!
"רצח באוריינט אקספרס" (1974)
| שם הסרט: | Murder on the Orient Express |
| שנה: | 1974 |
| במאי: | סידני לומט |
| תסריטאי: | פול דן |
| שחקנים: | אלברט פיני, לורן באקול, אינגריד ברגמן, שון קונרי, ג'ון גילגוד, אנתוני פרקינס |
מרבית הסרטים ברשימה עשו כמיטב יכולתם להתרחק מהנוסחה הבלשית הקלאסית, אבל "רצח באוריינט אקספרס" בבימויו של סידני לומט בחר להתמסר אליה בשמחה. אי אפשר להאשים אותו, בהתחשב בעובדה שעמדה לרשותו אחת העלילות הבלשיות הגדולות בהיסטוריה: "רצח באוריינט אקספרס", שיצא לאקרנים בשנת 1974, הוא עיבוד לרומן באותו השם משנת 1934, פרי עטה של הכוהנת הגדולה אגתה כריסטי.
חשוב להדגיש שזה ממש לא העיבוד הקולנועי הראשון של כריסטי: הספרים והמחזות שלה החלו להתגלגל אל המסך הגדול כבר בשלהי שנות העשרים של המאה הקודמת, ואחד העיבודים המוקדמים הללו אפילו יוזכר כאן בהמשך. ובכל זאת, "רצח באוריינט אקספרס" הגדיר מחדש את היקום הקולנועי של כריסטי – ואת ההשפעה הברורה שלו אפשר לראות כמעט בכל תעלומות הרצח הקולנועיות מ-1974 ועד היום.
את ההצלחה של "רצח באוריינט אקספרס" צריך לזקוף לזכות העלילה המחוכמת, הטוויסט המפתיע, המיומנות האדירה של סידני לומט כבמאי קולנוע והנוסטלגיה לתקופה שהייתה ואיננה עוד – אבל בעיקר לזכות הקאסט המפואר. בפעם הראשונה בהיסטוריה, הוליווד הפכה את תעלומת הרצח לאירוע תרבותי של ממש – והיא עשתה את זה באמצעות רשימה בלתי נתפסת של מגה-כוכבים. את הנוסחה הזאת יעתיקו אחר כך אינספור סרטים וסדרות טלוויזיה – מ"רצח כתוב היטב" ועד "הלוטוס הלבן".
נבחרת השחקנים האימתנית בסרטו של סידני לומט כוללת בין היתר את לורן באקול, שון קונרי, ג'ון גילגוד, אלברט פיני, אנתוני פרקינס ואינגריד ברגמן (שזכתה בפרס האוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר על תפקידה בסרט). "רצח באוריינט אקספרס" גרף עשרות מיליוני דולרים בקופות וזכה לשבחי המבקרים, אבל את המחמאה הגדולה מכולן העניקה לו אגתה כריסטי: מכל עשרות העיבודים הקולנועיים שלה, רק שני סרטים עמדו בסטנדרטים הקשוחים של הסופרת הקפדנית; "רצח באוריינט אקספרס" היה אחד מהם.
"עד התביעה" (1957)
| שם הסרט: | Witness for the Prosecution |
| שנה: | 1957 |
| במאי: | בילי ויילדר |
| תסריטאי: | בילי ויילדר, הארי קורניץ |
| שחקנים: | מרלן דיטריך, צ'ארלס לוטון, טיירון פאואר |
"עד התביעה" היה השני. זאת לא הפתעה גדולה, בהתחשב בזהותו של הבמאי: בילי ויילדר. בשנת 1957, אחרי שכבר תרם לקולנוע כמה רציחות בלתי נשכחות ב"ביטוח חיים כפול" וב"שדרות סאנסט", ויילדר נבחר לעבד למסך הגדול את אחד המחזות המצליחים ביותר של מלכת הפשע. מדובר אומנם בתעלומת רצח, אבל המחזה המקורי – וכמוהו גם הסרט שביים ויילדר – לא עוקב אחרי הנוסחה הרגילה של כריסטי.
בניגוד ל"רצח באוריינט אקספרס", ב"עד התביעה" אין בלש מבריק, אין רשימת חשודים ואין לוקיישן סגור. העלילה עוסקת בעורך דין זקן וחולני בשם רוברטס (בגילומו של צ'ארלס לוטון האגדי) שחוזר לעבודתו לאחר התקף לב שהשאיר אותו עם רגל אחת בקבר. למרות הנחיותיהם הברורות של הרופאים, ובניגוד להוראותיה של האחות הקשוחה שמשגיחה עליו, רוברטס מסכים לייצג חייל משוחרר בשם לאונרד וול (טיירון פאואר) שעומד למשפט רצח מתוקשר. את העלילה מסבכת – בדרכים שעליהן עדיף לא להרחיב מחשש לספוילרים – רעייתו של לאונרד, כריסטין וול (שאותה מגלמת מרלן דיטריך האגדית לא פחות).
זהו המגרש הביתי של בילי ויילדר, בכל המובנים האפשריים: כוכבות מזדקנות מעידן הסרט האילם, רציחות על רקע רומנטי, רומנים מחוץ לנישואים וההתנגשות בין המנטליות האנגלו-סקסית לבין הקודים של אירופה הישנה. מבלי לפגוע בעלילה המותחת של המחזה המקורי – שהוא יצירה רצינית וקודרת למדי – ויילדר הצליח להזריק לתוך הסרט את השנינות וההומור האופייניים שלו. השילוב בין העלילה האגתה-כריסטית לבין הסגנון הבילי-ויילדרי הוליד את אחת היצירות האהובות והנחשבות ביותר ברפרטוארים של שניהם.
"תעלומת רצח במנהטן" (1993)
| שם הסרט: | Manhattan Murder Mystery |
| שנה: | 1993 |
| במאי: | וודי אלן |
| תסריטאי: | וודי אלן, מרשל בריקמן |
| שחקנים: | וודי אלן, דיאן קיטון, אנג'ליקה יוסטון, אלן אלדה |
בתעלומה בלשית מוצלחת, שום דבר הוא לא כפי שנראה בתחילה. זה נכון גם לגבי סיפור ההפקה הסבוך והמפותל של "תעלומת רצח במנהטן", סרטו הנהדר של וודי אלן משנת 1993. "תעלומת רצח במנהטן", באופן מוזר, נולד בכלל בתור גרסה מוקדמת של "הרומן שלי עם אנני". בשנת 1975, כשהגה יחד עם שותפו מרשל בריקמן את הרעיון המקורי ל"הרומן שלי עם אנני", אלן כתב תסריט שמשלב בין עלילה רומנטית לבין חקירת רצח. בסופו של דבר, תוך כדי העבודה האינטנסיבית על התסריט, אלן ובריקמן החליטו לוותר לגמרי על קו העלילה הבלשי. הסרט הסופי שיצא לאקרנים ב-1976, כידוע, היה קומדיה רומנטית פורצת דרך, בלי גופות מדממות ובלי אקדחים מעשנים.
בהתאם לכללי הז'אנר הבלשי, התפנית המפתיעה בעלילה הייתה רק שאלה של זמן. כמה זמן בדיוק? במקרה הזה, כמעט עשרים שנה. רק בשנת 1993, אחרי הפרידה המתוקשרת משותפתו לחיים מיה פארו וההאשמות החמורות בתקיפה מינית, וודי אלן החליט לשלוף מהבוידעם את הטיוטה הגנוזה של "הרומן שלי עם אנני". הוא גייס את שותפו-לשעבר מרשל בריקמן, שקריירת הכתיבה שלו ידעה בינתיים בעיקר מורדות, והחל לפתח תסריט חדש על בסיס הרעיון הישן.
התוצאה היא "תעלומת רצח במנהטן", שהוא אחד הסרטים המבדרים והמיוחדים ביותר בפילמוגרפיה הענפה של וודי אלן. העלילה עוקבת אחרי בני הזוג קרול (דיאן קיטון, שנשלפה גם היא מאותו בוידעם) ולארי (ניחשתם נכון, וודי אלן). הם מתמודדים עם משבר בנישואים – ובמקביל מתחילים לחקור את מותה המסתורי של אחת השכנות בבניין מגוריהם. בשעה שקרול מתחילה לבלות יותר ויותר זמן עם ידידה הפלרטטן טד (אלן אלדה), לארי הולך ומתקרב לעורכת הספרותית שלו מרשה (אנג'ליקה יוסטון).
אלדה ויוסטון, שני שחקנים מוכשרים להחריד, עושים גם הפעם עבודה מעולה. אבל גולת הכותרת של הקאסט היא דיאן קיטון, שזאת ההופעה הראשונה שלה אצל אלן מאז "מנהטן" ב-1979. הנוכחות הכריזמטית והמקסימה של קיטון, שהיא ללא ספק הכוח המניע של "תעלומת רצח במנהטן", מעוררת בעיניי כל מני תהיות לגבי הקריירה של וודי אלן. לאורך שנות השמונים, אלן כתב כמעט את כל התפקידים הנשיים הגדולים שלו לבת זוגו מיה פארו. אין ספק שפארו העדינה והמהורהרת הייתה הבחירה המושלמת ל"שושנת קהיר הסגולה" ול"חנה ואחיותיה", אבל יכול להיות שהקסם האישי ושמחת החיים של דיאן קיטון היו מצליחים לשדרג את "בעלים ונשים" ואת "דני רוז האיש מברודוויי"?
"תעלומת רצח במנהטן" הוא אומנם לא המגנום אופוס של וודי אלן, אבל הוא בכל זאת סרט מצוין שממחיש פעם נוספת את הוורסטיליות של הבמאי היהודי הממושקף. מצד אחד, זאת עוד קומדיה פסאודו-אינטלקטואלית על הצרות הרומנטיות של חוג האינטליגנציה במנהטן, בדיוק כמו הסרטים הקודמים של אלן; מצד שני, זאת תעלומת רצח לכל דבר ועניין שמקפידה לחלוק כבוד לז'אנר הקולנועי שבתוכו היא מתקיימת.
"12 המושבעים" (1957)
| שם הסרט: | 12 Angry Men |
| שנה: | 1957 |
| במאי: | סידני לומט |
| תסריטאי: | רג'ינלד רוז |
| שחקנים: | הנרי פונדה, לי ג'יי. קוב |
זה הזמן לחזור לסידני לומט. לא לבמאי הקולנוע הנערץ והמפורסם של שנת 1974, אלא לבמאי הטלוויזיה האלמוני והשאפתן של שנת 1957. באותה השנה, כשהוא כבר בן 33, לומט קיבל את ההזדמנות הראשונה שלו בתעשיית הקולנוע של הוליווד. סרט הביכורים שלו הגיע לקולנוע ממש במקביל ל"עד התביעה": בילי ויילדר נהנה באותה שנה מתקציב מכובד של 2 מיליון דולר – בעוד שלומט נאלץ להסתפק ב-340 אלף דולר בלבד. התסריט כבר עובד בעבר לטלוויזיה, הסיפור היה מוגבל ללוקיישן קלסטרופובי אחד והקאסט לא כלל אף שם מוכר מלבד הנרי פונדה – כוכב מזדקן שחזר להוליווד רק לאחרונה אחרי שבע שנים של גלות על במת התיאטרון. במילים אחרות, סידני לומט עלה למגרש בדקות המתות של הגארבג' טיים, כשהקבוצה שלו בפיגור, עם יד אחת קשורה מאחורי הגב.
כאמור, כל תעלומת רצח טובה נגמרת בטוויסט שאף אחד לא מסוגל לחזות מראש. סרט הביכורים של סידני לומט – "12 המושבעים" – זכה מיד לשבחי הביקורות והזניק בהצלחה את הקריירה המפוארת שתוביל בהמשך ל"סרפיקו", "אחר צהריים של פורענות", "רשת שידור" וגם "רצח באוריינט אקספרס". היום, כמעט שבעים שנה אחר כך, "12 המושבעים" נחשב לאחת הקלאסיקות הגדולות בתולדות הקולנוע.
אפשר לכתוב ספרים שלמים על "12 המושבעים" – והוא ללא ספק יקבל בקרוב ביקורת מפורטת כאן באתר – אבל בינתיים אפשר להתעכב לרגע על הגאונות שלו בתור יצירה בלשית. כידוע, עלילת הסרט – שמתארת את הדיונים הסוערים של חבר המושבעים במשפט רצח אמוציונלי – מתרחשת כולה בתוך חדר מיוזע ומהביל. בדיוק כמו שהוא כולא את הדמויות שלו בתוך חדר מיוזע ומהביל, סידני לומט כולא את תעלומת הרצח שלו בתוך הפרספקטיבה המוגבלת של המושבעים. אנחנו לעולם לא מבקרים בזירת הרצח, לעולם לא פוגשים את העדים, לעולם לא שומעים את קולו של הנאשם ולעולם לא נחשפים להשתלשלות האירועים האובייקטיבית.
מה שנכון לגבי קהל הצופים, נכון גם לגבי המושבעים של לומט. אפילו בסוף הסרט, לאחר שהם מגיעים להחלטה סופית לגבי גורלו של הנאשם, אין לנו שום ערובה לכך שהם קיבלו את ההחלטה הנכונה. בזריזות ידיים של קוסם מיומן, סידני לומט מעניק לצופים קתרזיס דרמטי כל כך אפקטיבי – מרגעי הקתרזיס העוצמתיים בתולדות הקולנוע – וכך מונע מהם לשים לב להיעדרו המשווע של הקתרזיס העלילתי. תעלומת הרצח לא בהכרח נפתרה, הרוצח לא בהכרח בא על עונשו, והקהל בכל זאת יוצא מאולם הקולנוע עם חיוך על הפנים. ב"רצח באוריינט אקספרס", כאמור, סידני לומט ציית לנוסחה הבלשית הקלאסית כמו תלמיד צייתן. ב"12 המושבעים", לעומת זאת, הוא לקח את הנוסחה הקלישאתית והפך אותה על ראשה.
"רבקה" (1940)
| שם הסרט: | Rebecca |
| שנה: | 1940 |
| במאי: | אלפרד היצ'קוק |
| תסריטאי: | רוברט א. שרווד, ג'ואן האריסון |
| שחקנים: | לורנס אוליבייה, ג'ואן פונטיין, ג'ודית' אנדרסון |
בדומה ל"12 המושבעים" של סידני לומט, גם "רבקה" של אלפרד היצ'קוק מתעלם מכל הכללים והמוסכמות של הז'אנר הבלשי. בתעלומה הבלשית של היצ'קוק משנת 1940, שזכתה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, לא תמצאו בלש מבריק או רוצח מתוחכם. אי אפשר להרחיב יותר מדי על העלילה עצמה מבלי להסתכן בספוילרים, אבל אפשר לומר בזהירות שהיצ'קוק בוחר לגשת לתעלומת הרצח שלו מפרספקטיבה לא-שגרתית-בעליל – ומתעקש לקחת את העלילה שלו עד למחוזות קיצוניים למדי.
כמו מרבית הסרטים ברשימה, גם "רבקה" הוא עיבוד קולנועי של יצירה קיימת: הסרט מבוסס על ספר באותו השם, מאת דפנה דה מוריאה, שיצא לאור בשנת 1938. במרכז העלילה נמצאת אישה צעירה ששמה אינו מוזכר אפילו פעם אחת (בגילומה של ג'ואן פונטיין) שמתאהבת בגבר אלמן מהחברה הגבוהה בשם מקסים דה וינטר (לורנס אוליבייה, שכל סופרלטיב אפשרי רק יקטין את אותו). אל תוך העלילה המותחת נכנסת גם דמותה האניגמטית של גברת דנברס (ג'ודית' אנדרסון), סוכנת הבית הוותיקה באחוזתו המפוארת של דה וינטר. כל מילה נוספת, כאמור, יכולה רק לפגוע בחווית הצפייה.
"רבקה" נוצר ברגע ייחודי במהלך הקריירה הענפה של אלפרד היצ'קוק. בשנת 1938, אחרי שביסס את מעמדו כאחד הבמאים המצליחים בבריטניה, היצ'קוק עלה על אוניית נוסעים לכיוון ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הוא חצה את האוקיאנוס האטלנטי, השתקע בהוליווד והחל לעבוד עם המפיק השתלטן והצבעוני דיוויד או. סלזניק. "רבקה" היה הסרט הראשון שנוצר במסגרת השותפות הסוערת של השניים – ובהתאם לכך גם סרטו האמריקאי הראשון של היצ'קוק.
כתוצאה מכך, "רבקה" לא דומה לסרטים הבריטיים המוקדמים של היצ'קוק – וגם לא לסרטים האמריקאיים המאוחרים שלו. בשנת 1940, בתור מהגר טרי שנקלע לשותפות לא-שוויונית עם סלזניק השתלטן, היצ'קוק עדיין לא הצליח להביא לידי ביטוי את הסגנון המותח הייחודי שלו. בהשוואה לשאר היצירות בפילמוגרפיה של היצ'קוק, זהו קרוב לוודאי הסרט הרפלקטיבי, הסנטימנטלי והקודר ביותר. ב"רבקה" עדיין אי אפשר לזהות את המניירות האופייניות של הבמאי המהפכני, שהלכו והקצינו לאורך השנים, וגם לא את המודעות העצמית שלו, שבהמשך חייו עוד תהפוך אותו לאייקון תרבותי בזכות עצמו.
תהליך ההפקה של הסרט הוביל לאינספור חיכוכים בין אלפרד היצ'קוק לבין דיוויד או. סלזניק, בין היתר בשאלות עלילתיות מהותיות. ההצלחה של הסרט בקופות ובטקס האוסקר סייעה להיצ'קוק להיפרד מסלזניק ולצאת לדרך עצמאית כבמאי ומפיק עם מידה גבוהה יותר של שליטה אומנותית. אולם במבט לאחור, יכול להיות שמסתתר כאן שיעור חשוב על הכוח האמנותי ועל השפעתו המשחיתה. "רבקה" לא תמיד מרגיש כמו סרט של היצ'קוק, ויש שיגידו שזאת בדיוק הסיבה שהוא הסרט הטוב ביותר של היצ'קוק.
