ביקורת: "סברינה" (1954)

ביקורת (ספוילרים ל-20 הדקות הראשונות של הסרט בלבד⚠️):

כל הסרטים הגרועים דומים זה לזה. אך הסרטים המושלמים – מושלמים הם כל אחד על פי דרכו.

תנסו להיזכר בכל הסרטים הגרועים שראיתם אי פעם. אני לא מתכוון לסרטים הפגומים, המשעממים, המטומטמים והקלישאתיים: אני מדבר על הסרטים הגרועים באמת. זה לא קורה הרבה, אבל אני בטוח שכבר יצא לכם לצפות פעם בסרט יוצא דופן שמצליח להיות גרוע מהרגע הראשון של כותרות הפתיחה ועד לשנייה האחרונה של רול הקרדיטים. סרט שאין לו שום תכונה גואלת, שום דבר להיאחז בו, שום אור בחשכה. זה יכול להיות בלוקבאסטר גנרי של אולפני מארוול, יצירה אוונגרדית מהגל החדש הצרפתי או אפילו סרט ישראלי עם עשר מועמדויות לפרס אופיר. כשאתם מסיימים לצפות בסרט כל כך גרוע – בהנחה שלא פרשתם באמצע – אתם משתוקקים להעמיד לדין את כל המעורבים בעניין על פשעים נגד הקולנוע.

אם אתם שואלים אותי, מאחורי כל הסרטים הגרועים מסתתר אותו חטא קדמון: הם נוצרו מהסיבות הלא-נכונות. האולפן ההוליוודי רוצה להרוויח כסף, הבמאי הצרפתי רוצה שתחשבו שהוא גאון והסרט הישראלי רוצה להטיף לנו מוסר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כשהמניעים החיצוניים והציניים משתלטים על תהליך היצירה, התוצאה הסופית היא סרט גרוע. הקהל – בין אם מדובר בחבורה של בני נוער בסינמה סיטי ראשל"צ או בחבר השופטים של פסטיבל קאן – יודע לזהות מיד סרט שאין מאחוריו תשוקה אמנותית, התלהבות אותנטית או ניסיון לומר משהו אמיתי. אנחנו יכולים להעלים עין ממשחק מוגזם, אנחנו מסוגלים לקבל בהבנה קלישאות תסריטאיות, אבל אנחנו לעולם לא נסלח לסרט בלי נשמה. מהבחינה הזאת, כל הסרטים הגרועים – מכל הסוגים, מכל הז'אנרים, מכל רחבי העולם – תמיד יהיו דומים זה לזה.

הסרטים המושלמים, לעומת זאת, מושלמים הם כל אחד על פי דרכו.

בניגוד לטעות המקובלת, סרט מושלם הוא לא תוצאה של תסריט מושלם, בימוי מושלם, משחק מושלם וכן הלאה. הלוואי שזה היה כל כך פשוט. גם אם תדייקו עד כדי שלמות את המרכיבים הנפרדים של הסרט, מפיתוח הדמויות ועד לעריכת הסאונד, כל מה שתקבלו זה סרט מעולה או מצוין או נהדר. כדי ליצור סרט מושלם באמת – גם זה לא קורה הרבה – אתם צריכים דבר מה נוסף. אף אחד לא יודע איך לגרום לזה לקרות, לא בהוליווד ולא בסם שפיגל, אבל כולם יודעים לזהות מתי זה קורה.

אנחנו יכולים להסכים על כל מני סרטים מושלמים, אבל לעולם לא נוכל להצביע על מכנה משותף לכולם. "אי.טי. – חבר מכוכב אחר", למשל, הוא סרט מושלם כי הוא גורם לך להרגיש כמו ילד – אפילו אם אתה מבקר קולנוע מקריח שלאחרונה התחיל לקחת כדורי נקסיום נגד צרבת. "החבר'ה הטובים" הוא סרט מושלם בזכות האנרגיה המתפרצת שלו. "12 המושבעים" הוא סרט מושלם בזכות המינימליזם שלו. "קזבלנקה" הוא סרט מושלם בזכות הקסם שלו.

אז מה הופך את "סברינה", סרטו של בילי ויילדר משנת 1954, לסרט מושלם? זה לא הרעיון הבסיסי, שהוא אומנם אפקטיבי אבל בסופו של דבר די בנאלי; זה לא התסריט, שחוטא יותר מפעם אחת במהלכים עלילתיים מופרכים; אלה לא השחקנים המופלאים, שמרביתם עושים עבודה מצוינת למרות חוסר התאמה לתפקיד; זאת אפילו לא העבודה הטכנית של בילי ויילדר כבמאי, למרות שהיא אנרגטית ושובבה ומלאה בהברקות ויזואליות שנונות.

כדי להסביר מה הופך את "סברינה" לסרט מושלם, צריך לחזור לרגע ספציפי אחד בתחילת הסרט, בסצנה שולית ונשכחת בלי שמץ חשיבות עלילתית. לנוחותכם, הנה תקציר הפרקים הקודמים: סברינה (אודרי הפבורן), הגיבורה של הסרט, גדלה כל חייה באחוזה המפוארת של משפחת לרבי העשירה; אבא שלה (ג'ון ויליאמס) הוא הנהג הנאמן של המשפחה. מהפינה המרוחקת שלה במגורי המשרתים, סברינה צופה בעיניים כלות בהרפתקאותיו של היורש הנהנתן והפלרטטן דייוויד לרבי (ויליאם הולדן).

כשהסרט מתחיל, סברינה כבר מאוהבת בדייוויד עד כדי טירוף – אבל הוא אפילו לא יודע איך קוראים לה. אביה של סברינה, שרוצה לעזור לה להתגבר על הלב השבור ולסדר לה מקצוע שימושי להמשך החיים, שולח אותה לבית ספר מקצועי ללימודי קולינריה בפריז. מבחינתו, היא צריכה להפסיק עם החלומות הרומנטיים ולמצוא עבודה מהוגנת בתור טבחית באחוזה מכובדת. סברינה המיואשת מחליטה לשים קץ לחייה, אבל אחיו הגדול של דייוויד – ליינוס לרבי (המפרי בוגרט) הקר והמחושב – מסכל את ניסיון ההתאבדות שלה ברגע האחרון. כך, כשלא נותרה לה אף ברירה אחרת, סברינה נכנעת ועולה על אונייה בדרך לפריז.

כל השתלשלות האירועים הזאת, אגב, מתרחשת כבר ברבע השעה הראשונה של הסרט. וזה מביא אותנו לסצנה אחת שמזקקת את השלמות הקולנועית של "סברינה": סברינה שולחת לאביה מכתבים מפריז, והוא קורא אותם יחד עם שאר המשרתים באחוזה – שמתכנסים כולם במטבח ועוקבים בעניין רב אחר הטלנובלות הרומנטיות של הנערה הצעירה. "סוף סוף סיימנו את הקורס באורך ארבעה שבועות על רטבים, תודה לאל!" כותבת סברינה. "חשבתי שהמרקים היו קשים, אבל הרטבים כמעט גמרו אותי. הייתי ממש קרובה לקבל ציון נכשל על רוטב ההולנדז שלי. הוא כל הזמן התפרק לי".

מיד כשהטבחית הוותיקה של האחוזה שומעת את זה, היא מכריזה בקול רם: "יותר מדי חומץ!"

"סברינה" הוא סרט מושלם בזכות הרגישות שבה הוא מטפל גם בדמויות הקטנות בפריפריה של הסיפור. שורה אחת של דיאלוג הופכת את הטבחית חסרת השם, שנמצאת תמיד ברקע ומקבלת בסך הכול רגעים ספורים של זמן מסך, לדמות אנושית עם אישיות מוחשית. כל תסריטאי אחר שהיה כותב את הסצנה הזאת – שכל מטרתה היא לספר לקהל על חוויותיה של סברינה בפריז – לעולם לא היה עוצר לחשוב על הטבחית שמקשיבה למכתב יחד עם שאר המשרתים.

זאת הגדולה של בילי ויילדר כקולנוען: הוא לקח את הקסם של ארנסט לוביטש – שכבר הביא להוליווד את השנינות הוויזואלית ואת המיניות הממזרית – והוסיף להם את השקפת העולם ההומניסטית שלו. המורה לוביטש היה ונותר ציניקן מוחלט, אבל התלמיד ויילדר בחר פעם אחר פעם באמפתיה. הוא הצליח לאהוב את כריסטין וול הסוציופתית ב"עד התביעה", את וולטר נף הבוגדני ב"ביטוח חיים כפול" ואפילו את נורמה דזמונד המפלצתית ב"שדרות סאנסט". גם כשהוא הורג את הגיבורים שלו, בילי ויילדר עושה את זה עם לב מלא בחמלה ועם חיוך מבויש על הפנים.

ב"סברינה", ויילדר מקפיד להעניק רגעים אנושיים לכל הדמויות שלו, החל מהגיבורה שעל שמה נקרא הסרט ועד לתפקידי הביטים הקטנים ביותר: המורה בבית הספר לקולינריה (מרסל הילר) ששובר בטעות ביצה ומנסה לעבור הלאה בנונשלנטיות; המיליונר הקשיש אוליבר לרבי (וולטר המפדן) שמנסה להסתיר את הסיגרים שלו מאשתו השתלטנית; בנו הבכור ליינוס שמתאכזב לגלות שהג'קט הישן שלו מימי הקולג' כבר לא עולה עליו; המזכירה של ליינוס (אלן קורבי) שמחייכת לעצמה כשהיא תופסת את הבוס שלה ברגע של חולשה.

מעל כולם מרחפת, כמובן, סברינה. אודרי הפבורן מגלמת את התפקיד הראשי ללא שמץ מאמץ, כמו סינדרלה שמחליקה בקלות לתוך נעל הזכוכית המיותמת. לכל אורך הקריירה שלה, הפבורן תמיד נהנתה מכריזמה אינסופית, אבל ב"סברינה" היא מביאה למסך ארסנל של קסם אישי שלא היה מבייש את שירלי מקליין או ג'וליה רוברטס. ההתאמה המופלאה של אודרי הפבורן לתפקיד רק מדגישה את חוסר ההתאמה המשווע של שני הכוכבים המזדקנים שלצידה.

קשה להתעלם מפער הגילאים העצום בין הפבורן לבין ויליאם הולדן והמפרי בוגרט. הולדן, למרבה הפלא, היה בסך הכול בן 35 בזמן הצילומים – אבל הסצנות המשותפות שלו עם הפבורן בת ה-24 גורמת לו להיראות מבוגר בהרבה. יתרה מכך, הדמות האינפנטילית והמחויכת של דייוויד לרבי לא הולמת את כישורי המשחק של הולדן כמו הדמויות האינטליגנטיות והמפוקפקות שהפכו אותו לכוכב. יאמר לזכותו שהוא תמיד עושה כמיטב יכולתו למלא את המשימה שהוטלה עליו, כמו החייל הצייתן ביותר בפלוגה (בדיוק ההפך מהדמויות שלו ב"סטלאג 17" וב"הגשר על הנהר קוואי").

במקרה של המפרי בוגרט, הוא לא רק מבוגר מדי – אלא גם גוסס מדי: בתוך שנתיים מצאתו של הסרט לאקרנים הוא כבר לא יהיה בין החיים. למרות כל אהבתי לבוגרט – שהוא בעיניי הגדול ביותר מכל כוכבי תור הזהב של הוליווד – אפילו אני לא השתכנעתי שהוא באמת ובתמים תעשיין וורקוהוליק שחולם בלילה על מדדי מניות. ברגע מסוים במהלך הסרט, כשהוא מסתכל על אחיו הצעיר עם מבט של רצח בעיניים, כמעט וציפיתי ממנו לשלוף אקדח ולהתחיל לירות לכל עבר.

אבל כאמור, קאסט מושלם הוא ממש לא תנאי הכרחי לסרט מושלם. כל הפגמים של "סברינה" מתגמדים לעומת הפרספקטיבה ההומניסטית הכובשת של בילי ויילדר. כשהוא משחק לאורך הסרט עם סוגיית הפער המעמדי, הוא עושה זאת מבלי לחטוא בדמוניזציה או באידאליזציה: ניכר עליו שהוא מרגיש בנוח גם בקרב האריסטוקרטים העשירים באולם הנשפים וגם בקרב המהגרים האירופאים במגורי המשרתים. אחרי הכול, מדובר בבן אדם שאיבד את כל משפחתו בשואה, ובכל זאת לא תמצאו תמונה אחת שבה הוא לא מחייך. "סברינה" הוא לא הסרט הגדול ביותר, החשוב ביותר, המקורי ביותר או המשפיע ביותר בפילמוגרפיה של בילי ויילדר – אבל הוא ללא ספק הסרט המושלם ביותר שלו.